Did I say that I loathe you?
Did I say that I want to
Leave it all behind?
"קרוב יותר" הוא סרט מהתל. לוקח לצופה מערכה או שתיים [והסרט בנוי ממש כמו במחזה המקורי, בצורת מערכות] להבין שהוא מספר לכם את הסיפור בקפיצות של שנה. ואת פערי הזמן, שלא ניתן לראות, אתם ממלאים בדמיונכם בזמן שקורותיה של אותה שנה נחשפים בשיחה, ברמזים או בין השורות.
כך יוצא, שבמהלך כל הסרט-רכבת הרים הזה, אתם עובדים במישורים מנטליים מקבילים: עוקבים אחרי עלילת הסרט, והיא מספקת לכם קצות חוט, או אף את החוט עצמו, לשנה שחלפה- ואותה לא ראינו אלא במישור המנטלי היצירתי הפנימי שלנו.
מעבר לטכניקה, הסרט עוסק בשני זוגות ובתזזית של רגשות. האהבה היא אבסולוטית, הקנאה חדה וכואבת. כולם חווים את הכל: התאהבות, פיתוי, תשוקה, בגידה, שנאה, פרידה, חזרה. ואנחנו חווים זאת פי ארבע: עם כולם. קשה להזדהות עם דמות אחת ולא קל לתעב דמות אחרת. בכולנו יש את כולם והנקודות הרגשיות החדות חייבות לנגוע בנו ברמה זו או אחרת, בין אם היינו שם או לא.
גלריית השחקנים מרשימה: מג'וליה רוברטס וג'וד לאו, דרך נטלי פורטמן, שהולכת ומשתבחת מסרט לסרט, ועד השחקן הבריטי שאני מאד אוהב, קלייב אוון.
וכמו בכל סרט טוב, שיר הנושא, המשקף בצורה מדוייקת את עלילת הסרט, מלווה את הצופה ימים אחרי הסרט, יחד עם פורטמן בסצינת הסיום היפהפיה.
לכו לראות.
DAMIEN RICE - The Blowers Daughter
רועי אבן (35) | 21/01/2005 12:17:41